This post has been written by my brother, Yoram Bar On, and me after a long discussion on Skype about the current situation in Israel. Hebrew by Yoram, English by me.Today the Israeli policy in the Middle East is determined by three men: Netanyahu, Avigdor Liberman, and the previous chief of staff, Moshe Ya’alon (the only high ranking retired officer in the right wing government). These three men hold a deterministic belief, typical to the Israeli right wing, that any concession to the Palestinians and the Arabs, and now Turkey, too, can only lead to an unavoidable clash; and this clash will take place under much worse conditions than the current conditions Israel is living with right now. As a matter of fact, all the policies of the Israeli government in the past year emerge out of this belief.
Toward the second half of September, the UN is going to vote for the establishment of a Palestinian state. This vote will receive wide support from all over the world. Following this vote, Israel will have to decide what its position is going to be: either a full recognition of the UN vote for a Palestinian state alongside Israel, or a rejection of the vote followed by the usual vague statements. Any decision that is not going to look like a clear recognition and acceptance of the UN vote will be interpreted all over the world as an Israeli refusal to accept the UN vote; a vote similar to the one taken 64 years ago which enabled the partition of Palestine into two states and the establishment of the state of Israel.
The decision to recognize the UN vote will compel Israel to negotiate with the Palestinian Authority on the basis of the principles that will be adopted by the UN. This step will prevent a violent explosion and a wave of protests against Israel in the Arab world. Israel will receive international support and for a few months it will be given more political freedom to act against extremists who will try to jeopardize the negotiations. Under this scenario it is quite possible to see Egypt and Turkey softening their positions and even warming up toward Israel. The maneuvering space of Israel’s enemies in the Muslim world will diminish as well. This process will possibly have a very positive effect on the politics, economy and security of the region.
The second option – a refusal to recognize the UN vote or a rejection of the vote with a variety of vague statements will identify Israel as the only cause that prevents the fulfillment of the legitimate rights of the Palestinians for self-determination. Israel will be seen as an obstacle to peace and an occupying power, a view that will give legitimacy to acts of aggression against Israel. The support for the Palestinians will give acts of protests against Israel more legitimacy which will not only escalate the violence against Israel, it will also tie up Israel’s ability to respond to the violence.
So what will Israel do?
Netanyahu’s right wing coalition cannot choose to recognize the UN vote. Any recognition of the UN vote will cause an immediate secession of the religious-right block from the coalition and the collapse of the government. For that reason, Israel will choose evasion and the use of vague statements that will add certain conditions on any bilateral negotiations. This is what Netanyahu's government has been doing for the past two years, and this is what Netanyahu had done when he was the prime minister between 1996-1999.
Since this time the case is not just another Middle Eastern neighbors’ dispute which allows for the usual mutual accusations, but a clear decision of an international organization, the evasion tactics of the Israeli government will not hold. Therefore, we should expect a collision that will have very serious political, economic, and security repercussions.
A short time after the UN vote, a new cycle of violence will resume in the area: protests, rockets, terrorist attacks, and an Israeli reaction which will bring forth more of the same. Following an Israeli response to attacks, we should expect threats from the Arab countries and a downgrade of all diplomatic relations with our Arab allies. An Israeli military response will also bring international condemnations and calls for a general boycott whose effect on Israel will be very harshly felt.
[In my last conversation with my brother he said that he would not be surprised if two European countries severe their diplomatic relations with Israel in the near future.
I call that optimism...]
We now even have a song about it: Middle of September: Esther Shamir
suggest read: an article in Foreign Policy by Ziad J Asali
ממשלת ישראל מונהגת כיום על ידי שלושה אישים מרכזיים: ליברמן, משה יעלון בוגי, ונתניהו. ההשקפה 
המשותפת לשלושתם היא אמונה דטרמיניסטית בהתנגשות הכרחית עם השכנים בסוף כל תרחיש. מהנחה זו נגזרת המדיניות של ממשלת ישראל בשנה האחרונה, כך גם תגובת ישראל לאירועים המדוברים כאן.
קצת אחרי אמצע ספטמבר צפויה החלטה באו"ם על הקמת מדינה פלשתינית שתזכה לתמיכה גורפת ממדינות העולם. בעקבות החלטה זו תיאלץ ישראל להחליט על עמדתה. לפני ממשלת ישראל ניצבות שתי אופציות - הכרה בהחלטת האו"ם ובמדינה הפלשתינית לצידה, או הימנעות מהכרה בהחלטה בניסוחים מתחמקים כלשהם. כל החלטה שאינה הכרה ברורה בהחלטה, תתפרש ע"י העולם כסירוב של ישראל לקבל את החלטת האומות המאוחדות, החלטה דומה לזו שלפני 64-שנים אפשרה את חלוקת הארץ והקמת מדינת ישראל- ב- כ"ט בנובמבר 1947.
בחירה בהכרה בהחלטת האו"ם תחייב את ישראל להיכנס למשא ומתן עם הנהגת הרשות הפלשתינית על בסיס עקרונות מוסכמים שיופיעו בהחלטה. תהליך כזה ייתר כל אלימות ותופעות של מחאה בעולם הערבי. ישראל תזכה לתמיכה בינלאומית רחבה ומספר חודשים תהנה מאשראי מדיני לפעול כנגד קבוצות קיצוניות שינסו לטרפד את המשא ומתן. במקרה זה סביר כי מצרים ותורכיה יאלצו למתן את תגובותיהן ואף לחמם יחסים. מרחב התמרון של מתנגדי ישראל בעולם המוסלמי יקטן. לתהליך זה השפעות פוליטיות, ביטחוניות וכלכליות חיוביות.
האפשרות השנייה – אי הכרה של ישראל בהחלטה או דחייתה בטיעונים שונים. תגובה זו תזהה את ישראל כגורם היחיד המונע מימוש זכות לגיטימית להגדרה עצמית של עם כבוש. ישראל תוצג כסרבנית שלום וכמדינה כובשת, דימוי שיעניק רוח גבית לפעולות מחאה ותוקפנות כלפי ישראל בכל המדינות הערביות. התמיכה הגורפת בפלשתינאים בעולם תעניק למחאות לגיטימציה נוספת שתביא להסלמה מחד ולהגבלת יכולת התגובה של ישראל מאידך.
באיזו דרך תיבחר ישראל? לקואליציית הימין של נתניהו אין אפשרות לבחור בהכרה בהחלטת האו"ם. הכרה כזו תביא מיד לפרישה של האגף הימני-דתי ולנפילת הממשלה. לכן ישראל תיבחר בשלב ראשון בדרך ההתחמקות וניסוחים מעורפלים שיציבו תנאים למו"מ דו צדדי. כך עשתה ממשלת ישראל בשנתיים האחרונות, כך עשה נתניהו גם בתקופת שלטונו הקודמת.
מאחר והמקרה הפעם אינו מחלוקת שכנים מקומית במזרח התיכון המאפשרת האשמות הדדיות אלא החלטה ברורה של ארגון בינלאומי, טקטיקה של התחמקות מצד ישראל לא תתקבל . אנו צפויים אם כן לתסריט התנגשות שיהיו לו השלכות מדיניות, ביטחוניות וכלכליות מרחיקות לכת, סביר כי זמן קצר לאחר אישור ההחלטה באו"ם יחלו אירועים אלימים מסוגים שונים- הפגנות, ירי טילים, ניסיונות פיגוע, תגובה ישראלית וחוזר חלילה. בהמשך יבואו איומים מצד מדינות ערב יובילו להסלמה נוספת ביחסים המתקררים. תגובה צבאית ישראלית על פגיעה בה תוביל לגינויים בעולם ובאו"ם ולקריאות לחרם כלכלי-תיירותי- ומדיני שהשלכותיו הפנימיות על ישראל יהיו חמורות ביותר.
Makes sense.
ReplyDelete